שאלות ותשובות

זו שאלה שתמיד שואלים אותי במפגשים. כיף גדול! הרי אף אחד לא מכריח אותי לכתוב.

לא. ואם היא קצת כואבת אני מפסיקה וממשיכה.

אני כותבת בעט או בעפרון, ואחר כך מעבירה למחשב.כשיש לי רעיון,אני כותבת. זה יכול להיות בבית, או בחוץ, בבוקר או באמצע הלילה, בנסיעה באוטו או ברכבת. כשלא היה לי דף כתבתי על כרטיס הנסיעה. בכל מקום בבית יש לי עפרון ונייר וכל המשפחה יודעת שאין להשליך אף פתק קטן ומקושקש. חלק מהפתקים הופכים אחר כך לשיר או לסיפור.

בכתה ב'. בכל פעם שהמורה הייתה נותנת לנו לכתוב חיבור שמחתי. מאז לא חיכיתי שיגידו לי לכתוב. הייתה לי מחברת סודית בה כתבתי כל מה שקרה לי. המחברת הייתה חברתי הטובה ביותר.לה גיליתי את כל חלומותיי, וסודותיי.

אף פעם לא. רציתי להיות צוללנית-שולה פנינים. זאת בעקבות ספר שקראתי על צוללנים בהודו. אומץ לבם ויכולתם לצלול למעמקים ללא ציוד צלילה עשה עלי רושם עצום. את האימון הראשון בצלילה עשיתי באמבטיה. הכנסתי את ראשי למים וניסיתי לבדוק כמה זמן אוכל להיות ללא נשימה. בקושי הצלחתי לשהות שנייה או שתיים.הבנתי שצוללנית כבר לא אהיה. התפעלתי מגיבורי הספרים שקראתי.אנשים שגילו אומץ לב, הסתכנו ועשו מעשי גבורה למען עמם. רציתי להיות כמוהם.טייסת ומרגלת. מאוחר יותר גיליתי שאני יכולה לצלול, לטוס, ואפילו לעוף. וזה בעזרת הכתיבה והדמיון. שנים רבות עבדתי כיועצת חינוכית בבית ספר.השתדלתי להקשיב לילדים ולעזור להם. דבר שנתן לי סיפוק רב. כל אותו זמן המשכתי לכתוב. סיפוריי ושיריי הופיעו בעיתוני ילדים שונים. עם לידת בנותיי, יצאו ספרי לאור.

גדלתי בשכונה קטנה- קריית שמואל ליד חיפה. לא הרחק מהים וגבעות החול. שעות רבות ביליתי בים וזה המקום האהוב עלי עד היום הזה. בגבעות שליד הים ערכנו את הקומזיצים של בני עקיבא ומשחקי הלילה ,שנראו אז מפחידים ביותר. השכנים שלנו היו כמו משפחה מורחבת, כיוון שרוב המשפחות אבדו את יקיריהם בשואה. לכל משפחה היה בית קטן,חצר ובה לול תרנגולות ועצי פרי. אנחנו הילדים שחקנו יחד. בעיקר, בחוץ. ההורים שלי עבדו שעות רבות מחוץ לבית. אחותי הקטנה ואני נשארנו עם סבתא. הייתי חופשייה לנפשי לעשות ככל העולה על רוחי. אהבתי מאוד ללמוד ובעיקר לקרוא. נהגתי לשבת על עץ התות או להסתתר בכל מיני פינות בחצר ולקרוא. גרנו קרוב מאוד לספרייה והצלחתי להחליף פעמיים ביום ספר. הספר האהוב עלי ביותר היה האסופית. קראתי אותו עשרות פעמים.

הספר הראשון שלי יצא כשבנותיי היו קטנות. שמו מחר חגיגה. אך במקום לשמוח, בכיתי שלושה ימים. הכתב לא היה ברור והדפים התפרקו. אחר כך יצא ספרי מאין באים השירים (בהוצאת יסוד) ואתו שמחתי מאוד. בספר היו הרבה שירים על בנותיי הקטנות,ועל חוויות הבית. אחר כך יצא הספר גן הפלאים.

אני אוהבת להתבונן בטבע. בשמים, בכוכבים, בפרחים, ולדמיין מה הם חושבים ואומרים. אני מושפעת מאוד ממוסיקה. שירים רבים כתבתי בעקבות המוסיקה. כיועצת חינוכית בבית הספר, נפגשתי עם ילדים. שמעתי את סיפוריהם והתוודעתי לעולמם. אהבתי לילדים והתעניינותי בעולמם משפיעה על כתיבתי. יחד עם כל זה צריך רגע של ניצוץ. רגע שבו נדלק איזה שהוא רעיון או משפט. אחר כך צריך פשוט לעבוד. להמשיך לפתח את הרעיון. לקרוא וללמוד את הנושא, עד שהסיפור קורם עור וגידים.

יש לי סדרה בת 8 ספרים שנושאה חגי ישראל. אני מאוד אוהבת את הדת והמסורת וכל חג מזכיר לי את ילדותי. אני אוהבת לכתוב על ילדים שמצליחים להתמודד עם קשיים. בחברה או במשפחה.

אני מרגישה עצמי עדיין ילדה. שכל דבר חדש מעניין ומסקרן אותה. ילדה שאוהבת להשתולל, לצחוק ולעוף לכל מיני מקומות קסומים בעולם. אני אוהבת אגדות. באגדות אני כותבת על כל מיני מקומות יפים ומעניינים בהם אנחנו מבקרים בארץ ובעולם.